Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאורך רוב ההיסטוריה הנוצרית, רוב התאולוגים והזרמים הנוצרים ראו התנהגות הומוסקסואלית כבלתי מוסרית או חוטאת.[1][2] היום בנצרות ישנן מספר גישות בנוגע לנטייה מינית והומוסקסואליות. הזרמים הרבים בנצרות מחזיקים בעמדות מגוונות, מגינוי של אקטים הומוסקסואלים והגדרתם כחטא ועד ראייתם כדבר מקובל מבחינה דתית. אפילו בתוך כל זרם, אינדיבידואלים וקבוצות מחזיקות בהשקפות שונות. מעבר לכך, לא כל חברי הזרם תומכים בהכרח בהשקפות הכנסייה שלהם בנוגע להומוסקסואליות.
כתבי הקודש הנוצרים מתייחסים מספר פעמים לאקטים הומוסקסואלים במישרין או בעקיפין. אולם במאות ה-20 וה-21 ההיקף ההתייחסות של כתבי הקודש הנוצרים לנושא והאם הם מגנים הומוסקסואליות או לא, הפכו לסלע למחלוקת בין אנשי דת וחוקרים שונים. הוויכוח נוגע לפרשנות הנכונה של איסור משכב זכר בחומש ויקרא, סיפור סדום ועמורה, מערכות יחסים הומוסקסואליות בכתבי הקודש הנוצרים ומספר פסוקים שנכתבו באגרות על ידי פאולוס והאם פסוקים אלו מוקיעים פעילויות מיניות של בני אותו המין.
כתבי הקודש הנוצריים מתייחסים לפרקטיקות מיניות שהיום אפשר לקרוא להן "הומוסקסואליות", אבל בטקסטים המקוריים של כתבי הקודש אין התייחסות מפורשות להומוסקסואליות כנטייה מינית או כזהות מינית-חברתית. לדוגמה, הפסוקים בספר ויקרא בתנ"ך אוסרים על משכב זכר והסיפור על מהפכת סדום ועמורה פורש על ידי מספר אנשים כמגנה פרקטיקות הומוסקסואליות. הסיפור על סדום ועמורה לא מזהה באופן מפורש את ההומוסקסואליות כחטא שבגללו נהרסו הערים. רוב הפרשנים לסיפור זה מצאו שחטא הערים האלו היה דווקא אונס אלים, אולם באופן היסטורי (בהמשך לפרשנות היהודית) הנצרות ראתה בסיפור זה עונש על הומוסקסואליות שכן אנשי סדום רצו לשכב עם המלאכים שבאו להציל את לוט.
הברית החדשה מתייחסת ל"חוסר מוסריות מיני" במספר מקרים במתי ט"ו:19, מרקוס ז:21, מעשי השליחים ט"ו:20, 29 ועוד. ההגדרה של "חוסר מוסריות מיני" נתון למחלקות בין החוקרים, אך לרוב הוא כלול ברשימה שבה נמצא גם חטא "ניאוף", מה שמצביע שמדובר ביותר מסתם ניאוף. חוקרים רבים מאמינים שכל פעם שבספר ויקרא מתייחס ל"יחסי מין" בלתי מוסרים, נכלל בחוסר המוסריות המופיע בברית החדשה. כיוון שכך, יש לכלול את ההומוסקסואליות בכל הפסוקים המגנים חוסר מוסריות מיני.
אולם פרשנים אחרים סוברים שכתבי הקודש לא מגנים הומוסקסואליות. הם טוענים כי לפסוקים משמעויות שונות אם ממקמים אותם בהקשר ההיסטורי, וכי עולות שאלות הקשורות לתרגום של מילים נדירות או בלתי רגילות בפסוקים שלאו דווקא מתייחסות להומוסקסואליות. כמו כן נטען שהן בברית הישנה והן בברית החדשה ישנם פסוקים המתארים מערכות יחסים חד מיניות, וכי מערכות יחסים אלו שבני הזוג היו אוהבים ובעלי מחויבות לא זכו לגינוי בתיאור של כתבי הקודש. על כל הטענות האלו יש מחלוקת במחקר.
ערך מורחב – הומוסקסואליות בתנ"ךבספר ויקרא נכתב:
"וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה: תּוֹעֵבָה, הִוא" (י"ח: כ"ב)
"וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (כ: י"ג)
שני הפסוקים פורשו באופן היסטורי על ידי הנוצרים כאיסורים ברורים האוסרים אקטים הומוסקסואלים.
הסיפור של סדום ועמורה לא מציין באופן ברור שהומוסקסואליות היא החטא שבגללו ערים אלו נהרסו. רוב הפרשנויות רואות בסיפור של סדום ועמורה ובסיפור "פילגש בגבעה" (שופטים י"ט) הוקעה של אונס אלים של אורחים, ולא של הומוסקסואליות. אולם הסיפור פורש באופן היסטורי ביהדות ובנצרות ככזה שבא להעניש על הומוסקסואליות בעקבות ההבנה שאנשי סדום רצו לאנוס את המלאכים שבאו להציל את לוט. בעוד הנביא דיבר רק על רשע, עושק וגאווה, הפרשנות האקסקלוסיבית המינית של הומוסקסואליות הפכה לדומיננטית עד כדי כך שהשם "סדום" הפך לבסיס של המילה "מעשה סדום", מילה נרדפת בחוק למעשים הומוסקסואלים או כאלו שאין בהם יכולת הולדה, ובמיוחד מין אוראלי או אנאלי. בעוד הנביאים ישעיהו, ירמיהו, עמוס וצפניה מתייחסים במעומעם לחטא של סדום, יחזקאל מפרט כי העיר נהרסה מאחר שביצעה עוולות מוסריות:
"הִנֵּה-זֶה הָיָה, עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן [גאווה] שִׂבְעַת-לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט, הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד-עָנִי וְאֶבְיוֹן, לֹא הֶחֱזִיקָה. וַתִּגְבְּהֶינָה [יהירות], וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי; וָאָסִיר אֶתְהֶן, כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי" (יחזקאל ט"ז: מ"ט-נ)
פרשנותו של יחזקאל עולה בקנה אחד עם הפרשנות של התלמוד לחטאה של סדום ועם פרשנותו של ישו בברית החדשה, כפי שלמשל בא לידי ביטוי במתי (י: י"ד-ט"ו) כאשר הוא מספר לשליחים כי העונש לערים ולעיירות שלא יקבלו אותם בברכה יהיה יותר גרוע מזה של סדום ועמורה. מסורות מאוחרות יותר על חטאה של סדום, כמו צוואות השבטים, נחשב לצורה אסורה של יחסי מין הטרוסקסואלים. באיגרת יהודה (א:ז), תושביה של סדום ועמורה מתוארים כמי ש"התמסרו לניאוף ולתאוות בשרים מוזרה", דבר שייתכן ומתייחס להומוסקסואליות או לכל תאוות בשרים אחרת שהם הפנו למלאכים. הכותרים היהודים פילון (מת ב-50 לפנה"ס) ויוסף בן מתתיהו (37- 100 לספירה) היו הראשונים לקבוע שהומוסקסואליות הייתה בין חטאיה של סדום.
המקורות הנוצריים הם שקישרו בין הומוסקסואליות לבין מה שהתרחש בסדום,[3] כמו בהערה של אוגוסטינוס בספרו "וידויים". מקורות אלו הם גם שטבעו את הביטוי "מעשה סדום" בסביבות המאה ה-11 כמסמל יחסי מין "שלא כדרך הטבע" ובכללם יחסים הומוסקסואליים. משמעות זו של המונח "מעשה סדום" נטמעה גם במערכות משפט חילוניות. בחקיקה הפלילית במשפט המקובל האנגלי למשל, ובעקבותיה גם במשפט הישראלי, הפך הביטוי "מעשה סדום" שם קוד לכל חדירה שהיא לא וגינלית, כלומר למין אנאלי או אוראלי, גם בין גבר לאישה. לפי פרופסור קוסמן: ”חז"ל מעולם לא ראו- כמו בנצרות -את החטא המרכזי שבגללה חרבה העיר בהומוסקסואליות, כי אם ברוע הלב של אנשי העיר”
.
החברוּת בין דוד ויהונתן בספר שמואל פורשה על ידי רוב הפרשנים המסורתיים הנוצרים כמערכת יחסים חברית של חיבה בלבד, אך היו מי שראו בה כבעלת אופי מיני. הפסוקים הרלוונטיים לעניין הם:
"וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו (וַיֶּאֱהָבֵהוּ) יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א, י"ח:א)
וכן
"צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל ב, א: כ"ו)
האזכור המובהק ביותר בברית החדשה לקוח מהאיגרת אל הרומאים:
"בעבור זה הסגירם אלוהים ביד קלון תשוקתם כי גם נשיהם החליפו אורח חוקתן אורח זר. כאשר גם הגברים חדלו מבוא אל הנשים כדרך כל הארץ ותבער בם אש תאוותם איש אל רעהו; וגבר בגבר יתעללו לקיקלון [באופן שאינו הולם] ועקב תעתועיהם לקחו די גמול בנפשותם" (הברית החדשה, האיגרת אל הרומאים, תרגום דליטש, א: 26-27)
פסוק זה היה במוקד ויכוח של פרשנים בני המאה ה-20 וה-21 הן ביחס לרלוונטיות שלהם כיום והם ביחס לאיסור המעשי שלהם.[5] בעוד נוצרים ממספר זרמים הבינו מפסוק זה ששיש איסור כולל על כל צורות של ההומוסקסואליות,[6] חלק מהכותבים בני המאה ה-20 וה-21 טענו שהאיסור אוסר על הטרוסקסואלים להתנסות בפעילות הומוסקסואלית, או כי הגינוי של פאולוס היה יחסי לתרבות שלו, שבה הומוסקסואליות לא הובנה כנטייה מינית וחדירה נתפסה כמבישה.[6] פרשנויות אלו הם דעות מיעוט בנצרות.
באיגרת אחרת שלו ביחס למעשים בלתי מוסרים, כתב פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתים:
"והנה אח נשפט את אחיו לפני אנשים אין אמונה בם. ועתה רע הדבר מאוד כי תריבו איש בעמיתו מדוע לא טוב לכם היות עשוקים מדוע לא טוב היות רצוצים. ואתם תעשקו ותרוצצו אף את אחיכם. האם לא ידעתם כי בני עוולה לא יירשו את מלכות האלוהים אל תתעו נפשכם כל בני זנונים או עובדי אלילים או מנאפים או קדשים או נותני שכבתם בזכר או אנשי החמס כל אלה לא יירשו את מלכות האלוהים" (אל הקורינתים א, ו: :6-11)
המילה היוונית ארסנוקויטאי (ἀρσενοκοῖται) שבפסוק 9 ("נותני שכבתם בזכר") אתגרה מלומדים במשך מאות שנים, ופורשה כ"מנצלים את עצמם" (תרגום המלך ג'יימס), "אנשי סדום" (תרגומו המילולי של יאנג מ-1862 (Young's Literal Translation)) או "אנשים ששוכבים עם גברים אחרים" (התרגום החדש הבינלאומי (New International Version)). המילה היוונית ἄῤῥην / ἄρσην (ארהן/ארסן) פירושה "זכר", ו"κοίτην" (קויטן) פירושה "מיטה", במשמעות מינית. השימוש של פאולוס במילה באיגרת היא הדוגמה המוקדמת ביותר למונח זה.[7]
השימוש הנוסף היחיד הידוע נמצא ברשימה של חוטאים שנמסרת (ייתכן על ידי אותו הכותב) באיגרת הראשונה אל טימותיוס:
"הן התורה ידענו כי טובה היא אם ילך האדם בנתיבותיה כמשפט. הוא יבין כי תורה נתונה לא לאנשי צדק כי אם לבני בליעל מורדים פושעים וחטאים עושי תועבה ונבלה מכי אב ואם או מרצחים. נואפים ושוכבים את זכר, גונבי נפש, בנים כחשים ונשבעים לשקר ועוד אחרים כמוהן ממרים בתורת חיים. כפי בשורת כבוד האלוהים ברוך הוא אשר הפקיד בידי" (אל טימותיוס I, א: 8-11)
באיגרת הראשונה אל הקורינתים, ברשימה של מי שלא יירש את מלכות האלוהים, משתמש פאולוס בשתי מילים יווניות: מלקוי (malakoi) וארסנוקויטאי (arsenokoitai). מלקוי היה מילה יוונית נפוצה שפירושה "רך" או "עדין", ומעולם לא נעשה בה שימוש לתאר אדם. הבישוף ג'ין רובוניסון (Gene Robinson) גורס כי הכנסייה הקדומה הבינה ככל הנראה את המילה כמתייחסת לאדם בעל מוסר חלש או "רך". מאוחר יותר המילה התפתחה למי שעוסק באוננות ("אלו שמנצלים את עצמם"), כאשר כל מה שידוע שפירוש המילה הוא "רך".
רוב החוקרים גורסים כי מול עיניו של פאולוס עמדו שני הפסוקים מספר ויקרא כאשר הוא נקט דווקא במילה היוונית ἀρσενοκοῖται (ארסנוקויטאי),[8] שייתכן שהוא עצמו טבע אותה.[7] רוב הפרשנים והמתרגמים פרשו אותה כמתייחסת למין בני שני זכרים.[9]
אולם ג'ון בוסוול (John Boswell) סובר כי "לא ייתכן כי מילה זאת מתייחסת להומוסקסואליות עבור פאולוס או קוראיו המוקדמים", וכי בספרות הנוצרית המאוחרת מילה זאת שימשה דווקא לתאר זנות ולא הומוסקסואליות, כפי שמופיע לדוגמה אצל אריסטידס מאתונה (Aristides of Athens) (מאה שנייה לספירה). אצל אוסביוס (מאה רביעית לספירה) מילה זאת נזכרה ביחס לנשים, ובכתבים של הפטריארך יוחנן הרביעי מקונסטנטינופול(Patriarch John IV of Constantinople) (מאה שישית לספירה) מילה זו משמשת לתיאור אקטיביות ופסיביות במין כאשר "גברים רבים חוטאים בארסנקויטיה (arsenokoitia) עם נשותיהם". אף על פי שהוראת מילה זו מתייחסת לקיום יחסי מין עם גברים, אין מדובר במין הומוסקסואלי ונראה שמשמעותה מתייחסת למין אנאלי ולא לכלל הפעילות ההומוסקסואלית.[10]
את טענתו של בוסוול דוחה החוקר דייוויד גרינברג (David F. Greenberg), הטוען כי השימוש במונח ארסנוקויטס' נעשה אצל כותבים כמו אריסטידס מאתונה, אוסביוס והאורקלים של סיביל (Sibylline Oracles) אכן הוראתו עם המשמעות ההומוסקסואלית.[11] במסמך דיון שהוציא בית הבישופים של הכנסייה האנגליקנית נטעו כי רוב החוקרים עדיין סוברים כי המילה ארסנוקטויטס מתייחסת להומוסקסואליות.[12]
חלק מהחוקרים סוברים כי המונח לא נעשה לתאר נטייה מינית הומוסקסואלית, אלא הוא מתייחס רק לפעילות המינית ההומוסקסואלית.[13][14] חוקרים אחרים פירשו את המונחים ארסנוקויטאי ומלקוי כמתייחסים לחולשה ולנשיות, או לפרקטיקה של פדרסטיה נצלנית.[15][16]
במתי ובלוקאס מתואר שר המאה הפונה לישו בבקשה שירפא את משרתו הגוסס:
"וכאשר בא אל כפר נחום ויגש אליו שר מאה אחד ויתחנן לו לאמר. אדוני הנה נערי נפל למשכב בביתי, נכה עצמות ומעונה מאוד. ויאמר אליו הנני בא ורפאתיו. ויען שר המאה ויאמר אדוני נקלתי מזאת כי אתה תבוא בצל קורתי אך רק דברה דבר והנער יחי. כי גם אני סר למשמעת ממשלה ואנשי סרים למשמעתי וכי אומר לאחד מהם לך- וילך, ולאחר בוא- ויבוא, ולעבדי עשה זאת- ויעשה. וישמע ישוע וישתאה ויאמר אל ההולכים אחריו אומנם אני מגיד לכם אמונה גדולה כמוה גם בישראל לא מצאתי. והנני אומר לכם כי רבים יבואו ממזרח וממערב וישבו במסיבה עם אברהם יצחק ויעקב במלכות השמים. ובני המלכות ידחו אל החושך החוצה שם יהיה בכי וחרק שיניים. ואל שר המאה אמר ישוע: לך כאשר האמת כן יקום לך ויחי הנער מחוליו בשעה ההיא" (מתי, ח: 5-13)
"ככלותו לדבר את דבריו באוזני העם ויבוא אל כפר נחום. ושם עד לשר מאה אחד חלה למות והוא יקר היה בעיניו עד מאוד. ובשומעוא ת שמע ישוע וישלח אליו מקצות זקני היהודים לבקש לבוא ולרפא את עבדו. ויבואו אל ישוע ויפצרו בו לאמור כי יאתה לו למלא את בקשתו. כי אוהב הוא לעמנו ובית הכנסת בנה לנו. וילך אתם ישוע וכאשר הקריב אל הבית ורווח לא רחוק ביניהם וישלח לו שר המאה רעים לאמור אדוני אל תלאה את נפשך נקלתי מזאת כי תבוא בצל קורתי. ובעבור זאת לא נחשבה נפשי בעיניי לבוא לפניך, אך תנה אומר ונערי יחי. כי גם אנוכי עומד תחת יד ממשלה ואנשי צבא תחת ידי וכי אומר לאחד מהם לך- וילך, ולאחר בוא- ויבוא, ולעבדי עשה זאת- ויעשה. וישמע ישוע את דבריו וישתאה ויפן ויאמר אל העם ההולך אחריו הנני מגיד לכם אמונה גדולה כמוה גם בישראל לא מצאתי. וישובו השליחים אל הבית וימצאו כי נרפא העבד" (לוקאס ז: 1-10)
לפי ג'יימס ניל (James Neill), למונח יווני פאיס (παῖς/pais) הנזכר בתיאור המשרת אצל לוקאס, יש תמיד משמעות מינית. כדי לחזק טענה זו, הוא מציין כי המילה פאיס, לצד המילה ארסתאי (erasthai) שפירושה לאהוב, הם השורש של המילה פדרסטיה. כמו כן הוא מוצא בתיאור המקביל בלוקאס כי המשרת של שר המאה מתואר "בעל ערך רב" על ידי שר המאה, מה שמצביע על מערכת יחסים הומוסקסואלית בין השניים. עוד הוא מוסיף כי השימוש על ידי שר המאה במילה היוונית דולוס (doulos) שפירושה עבד מצביע שייתכן והוא היה עבד מין.[17] דניאל הלמיניאק (Daniel A. Helminiak) כותב כי לפעמים המילה 'פאיס קיבלה משמעות מינית.[18]
לתיאורם של מתי ולוקאס יש מקבילה גם אצל יוחנן ד:45-35:
"ברם כאשר בא לגליל קבלוהו אנשי הגליל, שכן ראו את כל אשר עשה בירושלים בימי החג, כי גם הם עלו לחג את החג. הוא בא שוב אל קנה שבגליל, אשר שם הפך את המים ליין. ואחד מאנשי המלך, שבנו היה חולה בכפר נחום, 47 שמע כי ישוע בא מיהודה לגליל. הלך אליו ובקש ממנו שירד וירפא את בנו, כי נטה למות. אמר לו ישוע: "אם אינכם רואים אותות ומופתים, בשום פנים לא תאמינו" אמר אליו האיש: "אדוני, רד נא בטרם ימות בני". השיב לו ישוע: "לך, בנך חי". האמין האיש לדבר שאמר לו ישוע והלך. כאשר ירד באו עבדיו לקראתו ואמרו לו שבנו חי. שאל אותם באיזו שעה הוטב לו, ואמרו לו: "אתמול בשעה אחת אחרי הצהרים הרפה ממנו החם." אז נוכח האב כי זה היה באותה שעה שאמר לו ישוע 'בנך חי', והאמין הוא וכל ביתו. זאת הפעם השניה שישוע עשה אות עם בואו מיהודה לגליל"
ישנם הבדלים משמעותיים בתיאורו של יוחנן לבין תיאורם של מתי ולוקאס את הנער. אצל לוקאס הוא תואר כדולוס (עבד) והויוס (בן) אצל יוחנן, וייתכן כי זה נובע מפרשנות שונה של שניהם את המקור ההיפותטי והקדום Q (אנ') עליו שניהם התבססו בבואם לכתוב את הבשורות שלהם. עם זאת תיאודור ג'נינגס (Theodore W. Jennings Jr.) וטט-סיונג ליו (Tat-Siong Benny Liew) כתבו כי הנתונים ההיסטוריים של התקופה הרומאית אודות יחסי פטרון-קליינט ואודות מערכת יחסים של בני אותו המין בין חיילים תומכים בפרשנות המופיעה אצל מתי כי מדובר בנער מין של שר המאה. עוד הם טוענים כי אותו שר מאה לא רצה שישו ייכנס לביתו מחשש שהנער יתאהב בישו במקומו".[19] החוקרת ונדי קוטר (Wendy Cotter) גורסה כי טענה זה לא לוקחת בחשבון את ההוקעה היהודית נגד פדרסטיה.[20] חוקרים אחרים מפרשים את השימוש במילה פאיס בהוראת של נער משרת, לא מאהב, ולא מוצאים שום משמעות מינית בביטוי "בעל ערך גבוה" בתיאור של לוקאס.
במתי י"ט:12 ישו מדבר אל הסריסים באומרו:
"כי יש סריסים אשר נולדו כן מרחם אמם ויש אשר נעשו סריסים בידי אדם ויש אשר מנפשם נהיו לסריסים למען מלכות השמים מי אשר כוחו רב לו לסבול-יסבול"
ההתייחסות לסרסים שנולדו כך מרחם אמם פורשה כהתייחסות לנטייה ההומוסקסואליות. כך למשל קלמנס מאלכסנדריה כתב בפירוש שלו שחלק מהגברים מלידה נולדים עם סלידה לנשים, ולכן הם לא צריכים להתחתן.[21]
הסריס האתיופי, שהיה אחד הגוים הראשונים שהצטרפו לאמונה בישו כפי שמתואר במעשי השליחים, תואר כנוצרי הומוסקסואל קודם, בהתבסס על העובדה שהשימוש במילה "סריס" בתנ"ך לא תמיד נעשה באופן מילולי, כמו במתי י"ט:12.[22][23] הפרשנים[24][25] ככלל הציעו כי הצירוף של המילה "סריס" יחד עם התואר "בכיר מטעם השלטון" מתארת סריס ממש- ולא הומוסקסואל- שלא בא בקהל ה' לפי האיסור של
"לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג:א)
מנהיגים נוצרים כתבו על יחסים מינים בין גברים מאז המאות הראשונות של הנצרות, בעוד התייחסות ליחסים מיניים בין נשים זכתה להתעלמות. הנצרות, שקיבלה את הכתוב בספר התנ"ך כבסיס להתקיימותה, אף החמירה את ההתייחסות השלילית להומוסקסואליות. הנצרות הקדומה שגינתה את ההומוסקסואליות תחת אצטלה של מוסר, נאבקה למעשה במאבק דתי מר בין הכנסייה המונותאיסטית לדתות הפגאניות העתיקות שנהגו קודם ברומא, בתרבותן ובמנהגיהן. הלגיטימציה כלפי משיכה בין גברים שהייתה קיימת בתקופת האימפריה הרומית התחלפה באיסור חמור. אין אזכור מפורש לאיסור על הומוסקסואליות בדברי ישו; והאיסור הנוצרי מבוסס בעיקר על דברי פאולוס שהובאו מעלה. בעוד אין חיוב בנצרות על קיום המצוות והאיסורים הרשומים בתנ"ך, הרי האיסור התנ"כי על משכב זכר תקף לגבי הנוצרים בעקבות המובאות בברית החדשה.
במהלך רוב ההיסטוריה הנוצרית רוב התאולוגים והזרמים הנוצרים ראו בהתנהגות הומוסקסואלית בלתי מוסרית או מעשה חטא. אולם במהלך המאה ה-20 תאולוגים בולטים וקבוצות דתיות נוצריות הביעו את תמיכתם במגוון רחב של אמונות ופרקטיקות של הומוסקסואלים, כולל הקמה של קהילות "פתוחות ומקבלות" וחברים להט"בים פעילים.
לפני עליית הנצרות, מספר פרקטיקות הומוסקסואליות היו קיימות בקרב הקבוצות, עם דרגה מסוימת של קבלה חברתית ברומא העתיקה וביוון העתיקה, כגון פדרסטיה או אזרח רומאי שניהל מערכת יחסים מינית עם עבד. חלק מהחוקרים תפסו את ההתנגדויות של פאולוס ואנשי דת נוצרים חשובים אחרים כמופנות לפרקטיקות אלו, בעוד חוקרים אחרים ראו את התנגדויות נגד ההומוסקסואליות בכללותה.
ב-"דיאלוג על האהבה" של פלוטרכוס, המכונה "ארוטיקוס" (Erotikos), יש שיקוף של ערכי התקופה הרומית, במילותיו של פלוטרכוס:
"המאהב האצילי של היופי לוקח חלק באהבה בכל מקום שבו הוא רואה מצוינות וכשרון טבעי נעלה ללא קשר לאיזשהו שוני בפרטים הפיסיולוגים"
וכן כי
"אנו רואים בגברים המוצאים הנאה בכניסה פסיבית כפרקטיקה המבטאת את הדרגה הנמוכה ביותר של המידות הרעות"
עמדת הכנסייה שואבת מאבות הכנסייה. המסמך הנוצרי הקדום ביותר מחוץ לברית החדשה, הדידאכה (Didache), שנכתב בסוף המאה הראשונה או תחילת המאה השנייה לספירה, פותח רשימה של חטאים חמורים עם המשפט:
"לא תרצח, לא תנאף, לא תבצע פדרסטיה..."
אריסטידסט איש אתונה (Aristides of Athens), בן המאה השנייה, אמר כי התיאורים של היוונים על האלים שלהם כי:
"חלק מהם הפכו עצמם לבעלי חיים כדי לפתות את גזע הנשים בנות התמותה, ואחרים זיהמו את עצמם על-ידי משכב עם גברים"
תיאופילוס איש אנטיוכיה (Theophilus of Antioch) בן המאה השנייה כתב:
"לבלתי מאמינים, המתעבים את האמת וממרים אותה, אך מצייתים לעוול, כאשר הם מלאים בנאפופים וגילוי עריות ומעשים הומוסקסואלים וחמדנות ועבודת אלילים חסרת ריסון, ולכן מנת חלקם תהיה זעם וכעס, מצוקה ויגון, ולבסוף האש הנצחית"
קלמנס מאלכסנדריה, גם הוא בן המאה השנייה, כתב כי אלוהים:
"אסר את כל סוגי הנישואים הבלתי חוקיים, וכל הפרקטיקות הבלתי הולמות, והאיחוד של נשים עם נשים וגברים עם גברים"
בזיליוס הגדול איש קיסריה בן המאה הרביעית כתב:
"מי שאשם בבלתי ראוי עם זכרים, יהיה תחת אותו הדין ואותו הזמן כמו הנואפים"
בדרשה הרביעית על האיגרת אל הרומאים, טוען הבישוף יוחנן כריסוסטומוס במאה הרביעית כי מעשים הומוסקסואלים גרועים יותר מרצח והם כה מבזים שהם מהווים סוג של עונש בפני עצמו. בנוסף טען שהם מעליבים את הטבע עצמו. הנאה ממעשים שכאלו הופכת אותם לגרועים יותר
"שכן לו הייתי רואה אדם רץ ערום, גופו מלוכלך ברפש, והוא אינו מכסה את עצמו, והוא שמח במצבו, לא הייתי שמח יחד איתו, אלא מקונן על כך שהוא לא תופס את מעשיו מלאי הבושה"
הוא מוסיף
"אין דבר יותר חסר ערך מאשר גבר המסרסר עצמו לדבר עבירה. שכן לא רק הנשמה, אלא גם הגוף שמקבל יחס דומה, מושפל, ודינו שיהיה נע ונד בכל מקום"
אולם הוא מדגיש שפאולוס לא התייחס לשני גברים המאוהבים זה בזה, אלא לאלו שנשרפים בתאוותם האחד כלפי השני. הוא מסביר את ההתייחסות של פאולוס באיגרת אל הרומאים:
"הוא לא כתב שהם התאהבו אחד בשני [ארוס] או שהיו מלאי תשוקה אחד כלפי השני, אלא שהם נשרפו בתאבון שלהם אחד לשני"
עוד אמר כי:
"דבר עוד יותר בזוי מ[יחסים בין גברים], הוא מתי שאפילו הנשים מחפשות אחרי יחסי מין כאלו, שכן להן צריך להיות יותר בושה מלגברים"
ההיסטוריון ג'ון בוסוול טוען כי המנהג של אדלפופויסיס (Adelphopoiesis) המאחד שני אנשים מאותו המין כ"אחים/אחיות רוחנים/רוחניות", אפשר מוצא בהיתר לאהבה רומנטית ומינית בין זוגות חד מיניים. בוסוול הצביע גם על הקודשים סרגיוס ובאכוס (Sergius and Bacchus), שהאיקונה שלהם מציגה את שניהם עומדים ביחד עם ישו בניהם או מאחוריהם. ביקורת על טענה זו של בוסוול גורסת כי האיחוד שנוצר היה כמו אחוות דם, וכי אייקונה זו היא דוגמה טיפוסית לשני קדושים שמסרו את נפשם על קידוש האמונה יחד, עם דמותו הרגילה של ישו המופיעה על גבי איקונות דתיות רבות. לכן אין כאן כל אינדיקציה שאיקונת סרגיוס ובאכוס מייצגת חתונה. בוסוול מציין כי ההתייחסות לסרגיוס ולבאכוס הייתה כאל ארסטאי (erastai) בכתבי היד היווניים, מילה המקבילה למאהבים.
הקאנון ה-16 של מועצת הכנסייה (סינוד) אנקירה שהתקיימה במאה ה-4 לספירה קבעה עונש של לפחות 20 שנה למי "יבצע את הבלתי הגיוני". בזמן שבו עונש זה נכתב, הוא התייחס ליחסי מין עם בעלי חיים, לא להומוסקסואליות. אולם תרגומים לטינים מאוחרים תרגמו את המילה כך שהיא כוללת הן יחסי מין עם גברים והן יחסי מין עם בעלי חיים.
אוגוסטינוס, אבי הכנסייה, כתב בספרו "וידויים"[26]:
"יש לסלוד מן המעשים המגונים הנוגדים לטבע, ולהעניש את עושיהם תמיד ובכל מקום: כאלה היו מעשיהם של אנשי סדום".
המקורות הנוצריים הן שקישרו בין הומוסקסואליות לבין מה שהתרחש בסדום.[3]
בתקופת קונסטנטינוס ב־342 לספירה נקבע במשפט הרומי כי גבר שייקח את התפקיד הפסיבי של כלה (במקום להתחתן כשווה עם גבר אחר) דינו עונש מוות. ב-390 לספירה הורה תאודוסיוס הראשון לשרוף זונות ממין זכר בפומבי. ב-544 לספירה הכליל יוסטיניאנוס הראשון את החוק על כל מי שיהיה מעורב ביחסי מין הומוסקסואליים ללא תלות בנסיבות.
הומוסקסואליות לא נתפסה כדבר יוצא דופן בקרב בני השבטים הגרמאניים והקלטיים ולמעשה היא היוותה חלק מתרבות היחסים בין לוחמים.[דרוש מקור] מבחינה חוקית, האיסור של הכנסייה לא קיבל תוקף באף אחד מספרי החוקים שנכתבו במערב אירופה בראשית ימי הביניים חוץ מהקודקס של הממלכה האוסטרו-גותית בספרד במאה השביעית. על פי גרגוריוס מטור מלך הפרנקים קלוביס, התוודה על חטא סדום בווידוי הראשון שלו ביום ההתנצרות שלו, ואף זכה במחילה. על פי סיפור אחר כאשר המלך איג קאפה הבחין בשני גברים בשעת מעשה בכנסייה, הוא כיסה אותם בגלימה שלו והעסיק את הכומר בשיחה על מנת שהם יוכלו להימלט.
באופן אירוני, המוקדים המעטים שנותרו לחיים הומוסקסואליים היו דווקא המנזרים. קיים תיעוד על יחסי מין בין נזירים, וקיים תיעוד אף על ספרות רומנטית המופנית לגברים, שנכתבה במהלך המאות ה-10 וה-12. שינוי משמעותי חל עם התעצמות הכנסייה במהלך מסעות הצלב. בתקופה זו הוחמר האיסור, לאחר שהומוסקסואליות זוהתה עם מנהגי המוסלמים והאשמה בפעילות זו הפכה להאשמה בכפירה. גרגוריוס התשיעי ייסד את האינקוויזיציה הקתולית שחקרה טענות של מעשה סדום ב-1232. ב-1451 התיר האפיפיור ניקולאוס החמישי לתבוע גברים שביצעו מעשה סדום בצו אפיפיורי.[27] אלו נמסרו לרשויות האזרחיות ומי מהם שהורשע נשרף בהתאם לחוק האזרחי. אך נימת הגינוי לרוב מציינת יותר מדאגה תאולוגית. הרשויות האזרחיות יישרו קו עם זה של הכנסייה, כאשר התירו להעמיד לדין אנשים שהואשמו בפשע הסדומאות בבתי המשפט החילונים. ב-1478, נעתר האפיפיור סיקסטוס הרביעי לבקשת פרדיננד השני מלך ארגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה, והעניק להם סמכות אקסקלוסיבית למנות אינקוויזיטורים בממלכות שלהם. כך האינקוויזציה הספרדית הפכה לחוקית ותחת שליטה אזרחית, והיא החליפה את האינקוויזיציה של ימי הביניים, שהייתה תחת שליטת האפיפיור עד אז. ב-1482, כתגובה לתלונות על ידי קרובים של הקורבנות, כתב סיקסטוס הרביעי שלא הייתה בכוונתו לאפשר ניצול נרחב להיתר שלו. אולם לחץ חזק הביא לכך שהוא לא מנע את השימוש הזה. סדומאים נסקלו, סורסו ונשרפו. בין 1540 ל-1700, יותר מ-1,600 איש הואשמו בסדומאות.
בתקופה זו הוגברה גם אכיפה של חוקים נגד מעשי סדום על ידי השלטונות החילוניים. באנגליה, למשל, הונהג בימי אדוארד הראשון עונש שרפה על מוקד להומוסקסואלים. בממלכת קסטיליה כלל העונש סירוס ותלייה. עם זאת, בשכבות הבוהמה והאריסטוקרטיה היה היחס להומוסקסואליות מתון הרבה יותר. אמנים רבים בני תקופת הרנסאנס היו מוכרים כחובבי בני מינם, אף אם לא אמרו זאת במפורש, וקיומם של פטרונים רבי עוצמה הגן עליהם מפני רדיפות האינקוויזיציה.
ההיסטוריון ג'ון בוסוול (John Boswell), מייחס את הגינוי של הנצרות להומוסקסואליות לעלייה לכאורה בחוסר הסובלנות באירופה במהלך המאה ה-12, שהוא טוען שהתפתחה בדרכים אחרות. הנחת היסוד שלו היא שכאשר מעשה סדום לא גונתה במפורש ובאופן רשמי, היא הייתה "נסבלת". ההיסטוריון סאת'רן (R. W. Southern) חלק על טענותיו של בוסוול וכתב ב-1990 שהכללה הרלוונטית היחידה העולה מקודי הענישה עד למאה ה-11 היא כי מעשה סדום זכתה ליחס דומה לזה של הזדווגות עם בעלי חיים. סאת'רן טוען כי בוסוול חושב כי ההשמטה של מעשה סדום מהקודקס החדש והמחמיר על נזירות הכמורה שיצא על ידי המועצה הקתולית ב-1059 טומן בחובו מידת מה של סובלנות. סאת'רן מסביר כי למועצה היו עניינים יותר דחופים לעסוק בהם, ובכל מקרה, מעשה סדום גונו על ידי האפיפיור לאו התשיעי בריימס ב-1049. פייר פאיר (Pierre Payer) הוסיף ב-1984 כי בוסוול התעלם מהעושר שיצרו הגינויים שנמצאו בספרות העונשים לפני המאה ה-12. ההיסטורון אלן טולצ'ין (Allan Tulchin) כתב ב-2007 שזה בלתי אפשרי להוכיח וככל הנראה לא רלוונטי להבנה של אופן החשיבה של הכמורה במאה ה-12, בה גברים אהבו אחד את השני, והקהילה קיבלה את זה.
הארכיבישוף ראלף מטור (Ralph of Tours) דאג שהמאהב שלו ג'ון ימונה כבישוף של אורליאן בהסכמת מלך צרפת והאפיפיור אורבנוס השני. ב-1395 ידוע על זונֵה הומוסקסואל וטרנסבסטיט שנעצר בלונדון והותיר אחריו יומנים ששרדו. 12 המסקנות של הלולרדים (Lollardism), שקראו לרפורמה בנצרות המערבית במאה ה-14, כללו גינוי של נזירות הכמורה כגורם לסדומאות.
אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ניהל יחסים אינטימיים עם גברים רבים עימם חלק את המיטה והאמבטיה שלו. הוא נמשח על ידי האפיפיור להיות קיסר האימפריה הרומית הקדושה. אחת מהדמויות השלטוניות הבולטות בעולם הנוצרי שהיה הומוסקסואל הוא אדוארד השני שנרצח באופן אכזרי, רצח שככל הנראה היה קשור לנטייתו ההומוסקסואלית. אדוארד היה מלך אנגליה משנת 1307 ועד להדחתו בשנת 1327. אדוארד היה הומוסקסואל עוד בצעירותו, ואביו, אדוארד הראשון ייחס את תכונותיו "הרעות" להשפעתו השלילית של מאהבו של המלך, פירס גווסטון. באופן אירוני היה זה האב שמצא את גווסטון חבר ראוי לבנו. המלך הגלה את גווסטון ב-1298, לאחר שאדוארד העניק לו תואר אצולה מלכותי. עם מותו של אדוארד הראשון, עלה בנו על כס המלכות. כאשר אחת מהפעולות הראשונות שלו הייתה החזרתו של גווסטון. אדוארד שאף כל ימיו להגביל את כוחה של האצולה ובילה את כל זמנו בחברת ידידיו, שהיו שותפים להשקפותיו ואיתם חלק את השלטון. הדבר עורר את הטענה שהוא מקדיש את כל זמנו לידידיו ממין זכר, מה שגרם להאשמתו בהומוסקסואליות, טענה שרוב ההיסטוריונים מסכימים לה. חברי האצולה (הבארונים) רצחו ב-1312 את גווסטון, אך המלך החלש לא יכול היה לנקום את מות רעו האהוב. מספר חודשים לאחר הדחתו, בזמן שהיה כלוא, נרצח בסתר ביום 11 באוקטובר 1327. שיטת הרצח הייתה אכזרית ביותר - הרוצחים החדירו מוט ברזל מלובן אל פי הטבעת של אדוארד ושרפו את אבריו הפנימיים. הם ראו בשיטת הרצח עונש מתאים להומוסקסואליות שלו, וגם קיוו כי סיבת המוות לא תתגלה בבדיקה חיצונית. הדיווח הרשמי היה כי המלך נפטר מסיבות טבעיות והוא נקבר בטקס חגיגי בקתדרלה על שם פטרוס הקדוש בגלוסטר.[28]
מורה כנסייה בשם פטרוס דמיאנוס, כתב את "ספר עמורה" (בלטינית Liber Gomorrhianus), שבו ערך מתקפה נרחבת על הומוסקסואליות ואוננות. הוא צייר את ההומוסקסואליות ככוח אנטי דתי המערער את המוסר, הדת והחברה עצמה, ושצריך לדכאו באופן חזק פן הוא יתפשט בעם ובמיוחד בקרב הכמורה. לכן יש להטיל עונשים על כמרים שחוטאים נגד הטבע.[29]
הילדגרד מבינגן, שנולדה שבע שנים לאחר מותו של פטרוס דמיאנוס, כתבה כי ראתה חזיונות ותיעדה אותם בספרו "סקיביאס" (Scivias), שפירושו "דע את הדרכים לאל". בחיזיון השישי בספר השני, היא ציטטה את האל כזה שמגנה מין חד-מיני, כולל לסביוּת:
"אישה שמאמצת את דרכי השטן ולוקחת את תפקידו של הזכר בהזדווגות בשוכבה עם אישה אחרת היא מתועבת ביותר בחיזיון שלי, וכן זאת אשר משעבדת את עצמה למעשה מרושע שכזה".
בת זמנה הצעירה ממנה אלן דה ליל (Alain de Lille) האנישה את הנושא של חטא מיני כמנוגד לטבע בחיבור "תלונה של הטבע" בהביאה את הטבע עצמו לגנות חוסר מוסריות מינית ובמיוחד הומוסקסואליות כמרד נגדו, מרד נגד הטבע. הטבע בחיזיון שלה מוגדר כבלבול בין הגברי לנשי ובין נושא ומושא. התלונה כוללת גם את התיאור המדהים הבא הנוגע להזנחת הנשיות:
"אף על פי שכל היופי של הגבר מצטנע בפני יופיה של האישה, שכן הוא תמיד נחות ביחס לתפארת (היופי הנשי); אף על פי שפניה של בתו של טינדריס הגיחו לעולם והחינניות המושכת של אדוניס ונרקיס כבשו אותה באהבתם. לכל אלה היא בזה, אף על פי שהיא מדברת משל הייתה היופי עצמו, ואף על פי שהחן הכמו-אלוהי שלה מאשר את היותה אלה; אף על פי שחזיזי הברק ייכשלו בידיו של יופיטר, וכל שריר של אפולו יעצור ויעמוד ללא תנועה; ואף על פי שבגללה אדם חופשי יהפוך עבד, והיפוליטוס כדי לזכות באהבתה ימכור את בתוליו. מדוע כל כך הרבה נשיקות יוותרו ללא מגע על שפתי העלמה, ואף אחד לא יהנה מהם?"
התאולוג המשפיע ביותר של עולם ימי הביניים היה תומאס אקווינס, שנתפס על ידי הקתולים כמורה של הכנסייה. התאולוגיה המוסרית שלו מכילה אלמנט חזק של חוק טבעי דיאונטולוגי הקשור לחובות המוסריים ולמצוות. לפי השקפתו, לא כל היצרים שאדם חש הם "טבעיים" במובן המוסרי. רק היצר המביע בצורה הראויה והמלאה ביותר את הטבע האנושי, והיצרים שמתיישרים עם יצר זה, הם טבעיים. זאת בניגוד ליצרים שהם סטיות מהטבעי במובן שהם מחפשים אחר הטוב, אך בדרך שהיא הרסנית לטוב.
השקפה זאת מדגישה את המעבר מהטבעי לאלוהי, מפני שעל פי אקווינס כל האנשים מחפשים אחר אושר, אך ניתן להשיג אושר זה במלואו רק דרך חזון השמחה (דרגה של תקשורת אישית הישירה של האינדיבידואל עם האל). לכן כל החטאים הם נגד החוק הטבעי. אך החוק הטבעי של הבטים רבים בחיים ידועים, חוץ ממה שנגלה באופן מיוחד מבחנית הצורות והמטרות של הבטים אלו. בהקשר זה תפס אקווינס את ההומוסקסואליות כבלתי טבעית, כיוון שמעורב בה פרטנר מסוים השונה ממה שמטרת המיניות מכתיבה (כלומר גבר תחת אישה פורייה). אקווינס לכן תפס את ההומוסקסואליות כשווה למין הטרוסקסולי לשם הנאה, שאינו משמש לפרייה ולרבייה.
ב-1424 ברנרדינו מסיינה הטיף במשך שלושה ימים בפירנצה נגד הומוסקסואליות וצורות אחרות של תאווה, וקרא לנדות את הסדומאים. דרשות אלו לצד אמצעים אחרים בהם נקטה הכמורה בת הזמן חיזקה את הדעה נגד הומוסקסואלים ועודדה את הרשויות להגביר את אמצעי ההרשעה האזרחיים.[30]
הצגת ההומוסקסואליות באומנות חוותה עלייה בימי הביניים המאוחרים, החל ברנסאנס של המאה ה-12, דרך השפעות לטיניות ויווניות שזכו לתחיה מחודשת באירופה. בהשפעת הצגה רומאית של אהבה רומנטית, משוררים "נאו-לטיניים" הציגו אהבת גברים באור חיובי, בעודם מתעלמים בציון מפורש של המילה הומוסקסואליות, שעדיין נחשבה לטאבו. דוגמה לכך הוא המשורר מרבודיוס מרן (Marbodius of Rennes) שכתב אודות יופי גברי ותשוקה גברית:
"פנים נאות דורשות נפש טובה ומניבה..גוף זה כה חלק, דומה לחלב, ללא פגם, כל כך טוב, כה מחליק, כה נאה, כה ענוג. אך תבוא העת...כאשר בשר זה, גוף נערי יקר, יהיה חסר ערך...אל תהיה איטי בהפיכתך למאהב נלהב".
שירה אודות מעשים הומוסקסואלים באירופה של ימי הביניים לא הייתה נפוצה ביותר. שיר אחד שאכן תיאר מעשים הומוסקסואלים היה זה של "לה ליבר דה מאנייר" (Le Livre de Manieres) שנכתב על ידי אטין דה פוז'ר (Etinne de Fougeres) בין 1173 ל־1178. שיריו הנגידו את ה"יופי" של מין הטרוסקסולי ל"כיעור" של אהבה הומוסקסואלית בלתי טבעית. אולם אחד משיריו מתייחס באופן ספציפי למעשים מיניים לסבים. הוא כותב:
"הן עושות את המעשה ההיאבקות שלהם בזוגות, וניגשות למעשה באופן נטוי לגמרי; במשחק של סיף הירך, הן חולקות את ההנאה שלהם בזימתיות. הן כלל לא מתנהגות כעשויות מאותה התבנית: אחת שוכבת אפרקדן בעוד האחרת עסוקה; אחת מגלמת את התרנגול בעוד השנייה מגלמת את התרנגולת, וכל אחד משחקת את תפקידה."
שיר זה מסביר את האופן שבו פעילות מינית לסבית לא מזקיקה פין עבור יחסי המין. דה פוז'ר גם ממחיש את הידע שלו על כן שלסביות לא חיקו מין הטרוסקסואלי אינטימי, וכי הן עשו שימוש בשיטות מיניות חלופיות.
עם זאת, היחס הכללי כלפי הומוסקסואליות בעולם הנוצרי לא השתנה גם לאחר הרפורמציה. הנצרות הפרוטסטנטית שנוסדה בתחילת המאה ה-16, והעלתה את חשיבות כתבי הקודש הנוצריים, הקפידה על נושא מעשי סדום אף יותר מהנצרות הקתולית. רק במהלך תקופת ההשכלה וקידום הליברליזם במדינות הנוצריות, חל שינוי מסוים בהיבט של ירידה בחומרת העונשים ובהיקף האכיפה. ואילו ביטול החוקים כנגד משכב זכר הוא תהליך שהתרחש במרבית מדינות אירופה רק בעשרות השנים האחרונות.[31]
עמדתו של מרטין לותר ביחס להומוסקסואליות,[32]:
"המידה הרעה של הסדומאים היא זוועה שאין לה אח ורע. היא יצאת מתוך התשוקה והרצון טבעיים שנבראו בטבע על ידי אלוהים לפיהן לגבר יש רצון תשוקתי לאישה. נטיית מעשה סדום עורגת לכל מה שהוא הפוך לטבע. מאין נוצרת סטייה זו? ללא ספק היא מגיעה מהשטן. לאחר שהאדם סטה לראשונה מפחד האל, השטן מפעיל לחץ גדול על טבו עד כדי שהוא מכבה את אש התשוקה הטבעית ומעורר אחת אחרת, ההפוכה לטבע".
באופן היסטורי כנסיות נוצריות ראו במין הומוסקסואלי כמעשה חטא, בהתבססם על ההבנה הקתולית של החוק הטבעי והפרשנויות המסורתיות למספר פסוקים בכתבי הקודש. עמדות אלו קיימות גם היום בקרב קבוצות הכוללות את רוב הנוצרים, ביניהם הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורותודוקסית וחלק מהזרמים הפרוטסטנטים, במיוחד הכנסיות האוונגליסטיות. אך השינוי בפרשנות והטענה כי ניתן לקבל הומוסקסואליות כמקובלת מבחינה מוסרית הוא מנת חלקם של מיעוט הזרמים בעולם הנוצרי.
במאה ה-20, תאולוגים כמו יירגן מולטמן, הנס קאנג (Hans Küng), ג'ין רובינסון (John Robinson), דייוויד ג'נקינס (David Jenkins), דון קאפיט (Don Cupitt), ג'ק ספונג (Jack Spong) ומתיו ויינס (Matthew Vines) אתגרו את העמדות התאולוגיות וההבנות של כתבי הקודש. בעקבות התפתחויות אלו הציעו חלק מהם כי הפסוקים תורגמו בצורה משובשת או שהם לא מתייחסים לאופן שבו האדם המודרני תופס את ההומוסקסואליות.[33] קליי ויט (Clay Witt), כומר בכנסיית הקהילה המטרופוליטנית, מסביר כיצד תאולוגים ופרשנים כמו ג'ון שלבי (John Shelby), ספונג, ג'ורג' אדוורדס (George Edwards) ומייקל אינגלנד (Michael England) מפרשים איסורים נגד מעשים מיניים כאילו כוונתם המקורית הייתה אמצעי להבחין בין הפולחן הנוצרי המונותאיסטי לבין האמונות הפגניות מסביב, שבהם האקטים ההומוסקסואלים היו חלק מהפרקטיקות הדתיות של עבודת האלילים,[34]:
"אינגלנד טוען שאיסורים אלו כוונו נגד הפרקטיקות המיניות של פולחן הפוריות"
עוד נטען כי השימוש במילה "תועבה" קשורה ברופן ישיר לעבודת אלילים ולפרקטיקות פגאניות לכל אורך כתבי הקודש העבריים. בדומה אדוורדס מציע כי ההקשר שבו נכתב האיסור בוויקרא מתייחס שמה שמנוגד לכך היא לא פעילות חד-מינית מחוץ לפולחן, כמו בהבנה המודרנית החילונית, אלא בתוך הפולחן המזוהה ככנעני.
.jpg)
חלק מהנוצרים מאמינים כי הפסוקים בכתבי הקודש לא תורגמו כהלכה, וכי פסוקים אלו לא מתייחסים לנטייה להט"בית כפי שמובן כיום. חוקרים נוצרים ליברליים, בדומה לחוקרים נוצרים שמרנים, מקבלים את הגרסאות הקדומות יותר של הטקסטים שנכתבו בעברית או ביוונית. אולם בתוך הטקסטקים הקדומים האלו ישנם מושגים רבים שהחוקירם המודרניים פירשו באופן שונה מהדורות הקודמים של החוקרים. יש חשש של טעויות העתקה, זיוף והטייה סובייקטיבית בקרב מתרגמי כתבי הקודש המאוחרים. החוקרים סוברים שחלק מהפסוקים כמו אלו התומכים בעבדות או ביחס נחות אל נשים לא תקפים כיום, והם כנגד רצון האל הנוכח בכתבי הקודש הם מצטטים נושאים אלו בבואם לדון בשינוי השקפות תאולוגיות על מערכת יחסים מינית מהעבר.[35] הם מבדילים בין פרקטיקות מיניות שונות כמו אונס, זנות או מין פולחני הנחשבות לבלתי מוסריות, לבין כאלו פרקטיקות חיוביות המתקיימות בתוך מערכת יחסים עם מחויבות - בלי קשר לנטייה המינית של בני הזוג. הם תופסים מספר פסוקים המתייחסים לאונס הומוסקסואלי כבלתי רלוונטיים למערכות יחסים הומוסקסואליות בהסכמה.[36]
חוקר אוניברסיטת ייל, ג'ון בוסוול, טוען שמספר נוצרים קדומים היו בתוך מערכות יחסים הומוסקסואליות, וכי חלק מהדמויות בתנ"ך היו חלק ממערכת יחסים הומוסקסואלית, כמו רות ונעמי, דניאל ואשפנז, מסריסי מלך בבל, דוד ויהונתן.[37] בוסוול גם טען שאדלפופויסיס (Adelphopoiesis), טקס המחבר בין שני גברים, היה קרוב לטקס איחוד חד מיני בעל קדושה דתית. מי שלקח חלק בטקס כזה, נאסר עליו להתחתן או לקבל על עצמו את נדרי הנזורה, והכוריאוגרפיה של הטקס עצמו הייתה מקבילה מאוד לטקס הנישואים. השקפות אלו לא קיבלו הסכמה רחבה, והמתנגדים להן טענו שטקס זה קידש קשר אחווה אפלטוני, ולא איחוד הומוסקסואלי.[38][39] בוסוול טוען גם כי הוקעת ההומוסקסוליות במושגים מוסריים החל רק במאה ה-12.[40] מבקרים של בוסוול הצביעו על מקורות דוקטרינליים מוקדמים רבים המגנים הומוסקסואליות במונחים אתיים ללא ציון של עונש, וכי הציטוטים של בוסוול משקפים מגמה כללית של ענישה מחמירה יותר על הומוסקסואליות שהחלה מהמאה ה-12.
התנגדויות נוצריות להתנגדות להתנהגות הומוסקסואלית מבוססות לעיתים קרובות על פרשנויות מסורתיות של כתבי הקודש. חלק מהנוצרים מאמינים כי ספר ויקרא מכיל איסורים כנגד מיניות של גבר עם גבר.[41] חלק מחוקרי כתבי הקודש מפרשים את הפסוק מסיפור סדום ועמורה
"וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם" (בראשית, י"ט: ה)
כמתייחס לכך שפעילות הומוסקסואלית הביאה לחורבן הערים העתיקות של סדום ועמורה. פסוקים נוספים בכתבי הקודש שמפורשים כאוסרים על הומוסקסואליות הם אלו הנזכרים באיגרת הראשונה אל הרומאים א:53, האיגרת הראשונה אל הקורינתים, ו:8-10, איגרת יהודה, א: 7,49 ואחרים.
הכותב הנוצרי והיועץ ג'ו דאלאס (Joe Dallas) טוען כי פסוקי כתבי הקודש מתייחסים לכל האקטים ההומוסקסואלים באופן אחיד והם אוסרים התנהגות שכזאת.[42] הארגון "אקסודוס" (Exodus) הבינלאומי, ארגון שסייע בעברו להומוסקסואלים לדכא את נטייתם המינית, וכן ארגונים אחרים, גורסים כי הפסוקים באיגרת הראשונה אל הקורינתיים ו:9-11 מציעים למאמינים הנוצרים "חירות מהומוסקסואליות".[43] מאז שאקסודוס חדל מפעיליות ביוני 2013, הוא פרסם הצהרה המתנערת ממטרותיו אלו והתנצל על הנזק שנגרם ללהט"בים כתוצאה מפעיליותיו.
בארצות הברית נוצרים שמרנים טוענים למהימנות של כתבי הקודש בכל הנוגע למשמעות של הטקסטים הקשורים לאקטים הומוסקסואלים, והם יוצאים נגד מה שהם קוראים "החלשת הסמכות של כתבי הקודש" על ידי כותבים הומוסקסואלים רבים המונעים אידאולוגית כדי לקדם תמיכה במערכות יחסים הומוסקסואליות דרך פרשנויות מסוימות של כתבי הקודש.[44][45][46][47] רבים מהחברים האמריקאים של הימין הנוצרי רואים במעשים הומוסקסואלים מעשה חטא, וסוברים שאין לקבל להט"בים בחברה.[48][49] הם נוטים לפרש את הפסוקים בכתבי הקודש בצורה כזו לפיה המשפחה ההטרוסקסואלית נבראה על ידי האל, בעוד מערכות יחסים חד מיניות סותרות את כוונת האל ביחס לנישואים ומפרות את רצונו.[50][51] נוצרים המתנגדים למערכות יחסים הומוסקסואליות טוענים תכופות שפעילות מינית חד מינית היא בלתי טבעית.[52] סקר מ-2011 המבוסס על סקרי טלפון של קתולים אמריקאים שנערך על ידי "מכון המחקר לדת ציבורית" (Public Religion Research Institute) מצא כי 56% מאמינים כי יחסים מיניים בין שני אנשים מאותו המין איננה חטא.[53][54]
זרמים המתנגדים להומוסקסואליות כוללים את הנצרות האורתודוקסית המזרחית (250 מיליון מאמינים),[55] ומספר זרמים פרוטסטנטיים שמרנים (mainline), כמו הכנסייה המתודיסטית (12 מיליון מאמינים),[56] הכנסייה הרפורמית באמריקה (240,000 מאמינים),[57] הכנסייה הבפסטיסטית באמריקה (1,310,505 מאמינים),[58] כמו גם ארגונים אוונגליסטים שמרנים וכנסיות, כמו הברית האוונגליסטית (600 מיליון מאמינים), הכנסייה הפרסביטריאנית באמריקה (364,019 מאמינים)[59] והברית הבפטיסטית הדרומית 16.3 מיליון מאמינים).[60] כנסיות פנטקוסטליות רבות כמו "אספות האל" (Assemblies of God), הגוף הפנטקוסטלי הגדול ביותר המאגד באופן רופף כ-140 כנסיות פנטקוסטליות מכל העולם (66,383,778 מאמינים),[61] וכנסיות רסטורציוניות (Restorationist) הדוגלות בחזרה לנצרות האפוסטלית המוקדמת, כמו עדי יהוה (7.78 מיליון מאמינים) והמורמונים (14,782,473 מאמינים), גם טוענות כי פעילות הומוסקסואלית היא בלתי מוסרית.[62][63][64]
הכנסייה הקתולית (1.1 מיליארד מאמינים) לא מגנה הומוסקסואליות כחטא בפני עצמה, אלא מוקיעה יצרים הומוסקסואלים כ"הפרעה מהותית".[65] הכנסייה רואה ב"אקטים הומוסקסואלים" כ"מנוגדים לחוק הטבעי" וכי "תחת שום תנאי ניתן להתיר (מעשים הומוסקסואלים)". הכנסיות המזרחיות, בדומה לכנסייה הקתולית מגנות מעשים הומוסקסואלים בלבד.[66] בארצות הברית, כל הכנסיות האורתודוקסיות נוקטות בגישה של קבלת אנשים בעלי "תחושות ורגשות הומוסקסואלים" אך הן מעודדות אותם בד בבד "להתגבר על ההשפעות המזיקות בחיים שלהם". כמו כן כנסיות אלו מונעות את ההשתתפותם בסקרמנטים של אנשים "המצדיקים פעילות הומוסקסואלית".[67]
זרמים נוצרים אחרים לא רואים במערכות יחסים מונוגמים חד מיניות מעשה חטא או דבר בלתי מוסרי, ואף מקדשות איחודים שכאלו ומחשיבות אותם כנישואים. זרמים אלו מקבלים להט"בים ורואים בהומוסקסואליות דבר טבעי. כנסיות אלו כוללות את הכנסייה המאוחדת של קנדה, הכנסייה המאוחדת של המשיח (the United Church of Christ),[68] כל הכנסיות הגרמניות לותרניות, הרפורמיות והמאוחדות בכנסייה האוונגליסטית של גרמניה (24.5 מיליון מאמינים) (Evangelical Church in Germany),[69] כל הכנסיות הרפורמיות בשווייץ, הכנסייה הפרוטסטנטית בהולנד (3.9 מיליון מאמינים), כנסיית דנמרק, כנסיית שוודיה (6.6 מיליון מאמינים), כנסיית איסלנד, כנסיית סקוטלנד וכנסית נורווגיה. הכנסייה הלותרנית האוונגליסטית של פינלנד מתירה גם היא תפילה עבור זוגות חד מיניים.[70] הכנסייה המאוחדת של המשיח (1.1 מיליון מאמינים) מאפשרת נישואים חד-מיניים, וחלקים מהכנסיות האנגליקנית והלותרנית מאפשרים נישואים כאלו גם כן. הכנסייה המאוחדת של קנדה (2.8 מיליון מאמינים), הזרם הפרוטסטנטי הגדול במדינה זו, גם מתירה נישואים חד-מיניים, ורואה בנטייה המינית מתנה מהאל. בתוך חבר הכנסיות האנגליקני יש כמרים להט"בים גלויים, כמו ג'ין רובינסון (Gene Robinson) האמריקאי. בחבר הכנסיות הלותרני יש גם כמרים להט"בים גלויים כמו הבישופית אווה ברון (Eva Brunne) השוודית.
_CzestochowaPride-Parade.jpg)
.jpg)
.jpg)
כנסיית הקהילה המטרופוליטנית (Metropolitan Community Church) נוסדה באופן פרטיקולרי כדי לשרת את הקהילה הלהט"בית הנוצרית, וחברים בה 222 חברי קהילות מ-37 מדינות בעולם (40,000 מאמינים). חברים אינדיבידואלים בכנסייה זו מחזיקים במגוון של אמונות בנושא, שלאו דווקא עולות בקנה אחד עם הדוקטרינות הרשמיות של הכנסייה שלהם. הברית העולמית של הפנטקוסטלים האפוסטולים המקבלים (The Global Alliance of Affirming Apostolic Pentecostals (GAAAP)) נוסדה עוד ב-1980 ולכן היא הזרם הפנטקוסטלי האפוסטלי המקבל להט"בים הוותיק ביותר שקיים בעולם הנוצרי.[71] ארגון דומה הוא הכנסייה הבינלאומית הפנטקוסטרלית המקבלת (the Affirming Pentecostal Church International), שהיא כיום הארגון הפנטקוסטלי המקבל הגדול ביותר, עם כנסיות בארצות הברית, בריטניה, מרכז ודרום אמריקה, אירופה ואפריקה.
חלק מהזרמים נוקטים בגישות הפוכות. חלקים שונים של הכנסייה הלותרנית מחזיקים בעמדות שנעות על הטווח מהצהרה על מעשים הומוסקסואלים כחטא ועד קבלה של מערכות יחסים הומוסקסואליות. לדוגמה, הוועדה (סינוד) של הכנסייה הלותרנית במיזורי, הכנסייה הלותרנית באוסטרליה והוועדה הלותרנית האוונגליסטית בוויסקונסין קבעו כי התנהגות הומוסקסואלית היא במהותה מעשה חטא והן שואפים לעזור לאלו ה"מתמודדים" עם יצרים הומוסקסואלים.[72] אולם כנסיית שוודיה עורכת נישואים חד מיניים, והכנסייה האוונגליסטית באמריקה מתירה ללהט"בים החיים בזוגיות מחייבת לשמש ככמרים ובמשרות אחרות. אגודת הידידים ("קווייקרים") דומה בהשקפתה ללותרניזם ביחס להומוסקסואליות. כך לדוגמה פגישת אגודת הידידים והארגון "ידידים אוונגליסטים הבינלאומי" (Evangelical Friends International) מאמינים כי יחסים מיניים אסורים רק בנישואים, אותם הם מגדירים רק בין גבר ואישה.[73] אולם ה"וועידה הכללית של הידידים" (the Friends General Conference) והידידים בבריטניה מתירים נישואים חד-מיניים.[74] רוב חבר הכנסיות האנגליקני (the Anglican Communion) לא מתיר פעילות הומוסקסואלית, למעט הכנסייה האפיסקופלית, העומדת בפני גירוש אפשרי מהגוף האנגליקני הכללי עקב עמדתה בנושא זה.
הכנסייה המורבית (825000 מאמינים) המשתייכת לפרוטסטנטיזם (Herrnhuter Brüdergemeine / Moravian Church), מאמינה שכתבי הקודש מתייחסים באופן שלילי לאקטים הומוסקסואלים, אך ככל שמתקדם המחקר, כנסייה זו מחפשת את דרכה כדי ליצור מדיניות שתאפשר מינוי כמרים להט"בים בשורותיה.
.jpg)
הומוסקסואליות נחשבת בעיני הכנסייה הקתולית להפרעה כיוון שמהותה "רוע מוסרי מהותי",[76] והיא אינה מכוונת כלפי האמונות של הכנסייה הקתולית המקדמת פעילות מינית שמטרתה הבאת ילדים.[77][78] בעוד "תשוקות הומוסקסואליות" לא נחשבות כחטא, "מעשים הומוסקסואלים" נחשבים לחטא.
הכנסייה הקתולית מאמינה כי הניגוד בין המינים הוא חלק מתוכנית האל, וגורסת כי פעילות מינית של בני אותו המין מנוגדת לתפיסה זו. תפיסה רוחית זו לא מוגבלת רק לנושא ההומוסקסואליות, שכן היא מהווה חלק מהיסוד הפילוסופי להתנגדות הכנסייה הקתולית לניאוף, מעשה סדום, מניעת היריון, פורנוגרפיה ואוננות.[79] ב-1975 ה"האספה הקדושה לדוקטרינה ולאמונה" של הכנסייה הקתולית פרסמה מסמך בשם "פרסונה הומאנה" (Persona humana) שהתעסק עם אתיקה מינית. המסמך הצהיר כי אלו:
"שהחליטו לשפוט בסלחנות ואף לתרץ לגמרי יחסים הומוסקסואלים בין אנשים מסוימים, עושים זאת בניגוד להוראה הבלתי משתנה של ה"מגיסטריום" (Magisterium)[80] לאופי המוסרי של העם הנוצרי."
כמו כן צוין כי:
"נעשתה הבחנה, ונראה שיש בה היגיון, בין הומוסקסואלים שהנטייה שלהם מגיעה מחינוך קלוקל ומחוסר בהתפתחות מינית נורמלית, [ובין הנטייה שהתפתחה] מהרגל ומדוגמה רעה או מגורמים דומים, וכן [בין נטייה] בת חלוף או כזאת שהיא לא חשוכת מרפא; ובין הומוסקסואלים שהם מוחלטים בנטייתם בשל יצר בסיסי מולד מסוג כלשהו או מצב גופני פתולוגי שנקבע שהוא חסר מרפא."
כמו כן המסמך ביקר את אלו שסברו שהנטייה ההומוסקסואלית הקבועה
"מצדיקה במקרים כאלו יחסים הומוסקסואלים בתוך מחויבות כנה של חיים ואהבה להם יש אנלוגיה לחיי נישואים."
המסמך ציין שבכתבי הקודש מעשים הומוסקסואלים
"מוקעים כמעשה שחיתות רציני ואף מוצגים כתוצאה רעה של דחיית האל"
גינוי זה מעיד כי העובדה שמעשים הומוסקסואלים משובשים באופן מהותי ואי אפשר לאשר אותם בשום אופן".[81]
לעומת זאת הקטכיזם ההולנדי, מדריך האמונה של הכנסייה הקתולית בהולנד, שפורסם לראשונה ב-1966 ביטא את העמדה של הכמורה הקתולית בהולנד, ועסק בין השאר בהומוסקסואליות:
"אין זאת אשמת האינדיבידואל אם הוא או היא לא נמשכים לבני המין הנגדי. הגורמים להומוסקסואליות אינם ידועים...יש לקרוא את ההוקעה החמורה מאוד של כתבי הקודש על הפרקטיקות ההומוסקסואליות בתוך ההקשר שלהם."
ב-5 באוקטובר 1979, האפיפיור יוחנן פאולוס השני שיבח את הבישופים של ארצות הברית על מכתבם על הומוסקסואליות. הוא ציין כי במקום להציג מיצג שווא של תקווה להומוסקסואלים המתמודדים עם בעיות מוסריות קשות, הבישופים הצהירו "עם כבוד אמיתי, כבוד אנושי אמיתי, על מקומם של אלו המבקשים מהדרכה מכנסיית המשיח שמקורה מאור המילה של האל".[82] ג'ון קורנוול (John Cornwall) מציין כי יוחנן פאולוס השני הגיע לקו פרשת דרכים בעשור השני לאפיפיורות שלו, עת הוא ראה בהומוסקסואליות, לצד מניעת היריון, גירושים ואיחודים בלתי חוקיים, כמימד של תרבות מוות שנגדה הוא הטיף ולימד בתקיפות גוברת.[83]
ב-1986 הכנסייה הקתולית קבעה כי הומוסקסואליות היא, "כמו כל הפרעה מוסרית, ופעילות הומוסקסואלית מונעת הגשמה ואושר שכן היא פועלת בניגוד לחוכמת הבריאה של אלוהים".[84]
הקטכיזם של הכנסייה הקתולית (פסקה 2357), היה הגרסה הזמנית והראשונה שפורסמה ב-1992, וב-1997 הפכה לגרסה סופית, ולפיו[85]:
"הומוסקסואליות מתייחסת ליחסים בין גברים או בין נשים שחווים משיכה מינית אקסקלוסיבית או ניכרת כלפי אנשים בני אותו המין. היו לה צורות רבות לאורך המאות ובתרבויות שונות. המקור הפסיכולוגי נותר ברובו בלתי מוסבר. בהתבסס על כתבי הקודש, המציגים את המעשים ההומוסקסואלים כמעשים של שחיתות עמוקה, המסורת תמיד הצהירה כי "מעשים הומוסקסואלים הם משובשים באופן מהותי". הם מנוגדים לחוק הטבעי. הם סוגרים את המעשה המיני למתנה של החיים. הם לא ממשיכים את ההשלמות המינית והיעילה. אין אפשר לאשר אותם תחת שום נסיבות.
מספר הנשים והגברים שלהם נטיות הומוסקסואליות עמוקות, אינו זניח. יצר זה, שהוא משובש באופן אובייקטיבי, מהווה עבור רובם ניסיון. יש לקבל אותם בכבוד, חמלה ורגישות. יש להימנע מכל רמז של אפליה לא צודקת כלפיהם. אנשים אלו נקראים למלא את רצון האל בחייהם, ואם הם נוצרים, עליהם לאחד את הקורבן של צלב האל עם הקשיים שאליהם יקלעו מתוקף מצבם. הומוסקסואלים נדרשים לצניעות. על ידי המעלות של שליטה עצמית המלמדת אותם חירות פנימית, פעמים דרך התמיכה של חברות אפלטונית, פעמים דרך תפילה וחסד הסקרמנטים, הם יכולים להגיע לשלמות הנוצרית בהדרגתיות ובנחישות."
במספר מקרים בישופים קתולים התנגדו, ואף יצאו במסע פרסום פעיל כנגד נישואים חד-מיניים,[86] אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים[87] וזכויות להט"ב נוספות,[88] כולל הסרת הומוסקסואליות כעבירה פלילית מספר החוקים של מספר מדינות, ואף פעם אחת באו"ם.[89][90][91] במקרים אחרים בישופים קתולים ביקרו את "ההפליה הלא צודקת" והוקיעו את ההגדרה הפלילית של ההומוסקסואליות.[92][93][94] הכנסייה הקתולית מאמינה כי נישואים הומוסקסואלים הם סביבה לא מועדפת להתפתחות נורמלית של ילד כלשהו, וכי נישואים שכאלו "מקפחים את חוויית האבהות או האמהות" מהילד. כמו כן הכנסייה הקתולית מאמינה כי מתן מעמד חוקי לנישואים כאלו ישנה באופן רדיקלי את מושג הנישואים ויגרום לנזקים חמורים לחברה.[87]
קתולים רבים לא מסכימים עם העמדה הרשמית של הדרגים הגבוהים של הכנסייה הקתולית בנושא הומוסקסואליות, ועם שנות האלפיים, במקומות רבים, כמו בצפון אמריקה וכן מערב וצפון אירופה ודרום אמריקה, נצפית תמיכה והלכת וגוברת בזכויות להט"ב (כמו נישואים חד-מיניים או הגנה מפני אפליה) הרבה מאשר האוכלוסייה הכללית.[95] כמו כן יש מספר חילוקי דעות בתוך ההיררכיה והכמורה של הכנסייה הקתולית לעמדה הרשמית.
אף על פי שהעמדה הקתולית מגנה מעשים הומוסקסואלים בלתי מוסרים באופן חמור, היחס שלה שונה ביחס להומוסקסואלים עצמם,[96] בהתאם לאמרתו של אוגוסטינוס,[97]
"אהוב את החוטא, שנא את החטא"
הוותיקן פרסם גילוי דעת במסמך מ-2005,[98] כי
"יש להתגבר בבירור על נטיות הומוסקסואליות לפחות למשך שלוש שנים לפני הסמכת הדיאקונים [הדרגה הזוטרה ביותר בכמורה הנוצרית]"
. עוד נטען כי הכנסייה הקתולית סוברת כי הומוסקסואליות כמצב הנמצא מעבר לבחירתו של אדם, היא לא טעות או מעשה חטא. אך כפי "שזה שגוי עבור הטרוסקסואלים לא נשואים לקיים יחסי מין, כך גם מעשים הומוסקסואלים בטעות יסודם".[99]
בעוד שבתקופת האפיפיור יוחנן פאולוס השני התרכך מעט היחס כלפי ההומוסקסואלים, והם נתפסו כתועים יותר מאשר כחוטאים,[100] נחשב האפיפיור בנדיקטוס ה-16 כמתנגד נחרץ הלוחם כנגד ההומוסקסואליות בדרשותיו השונות והיחס כלפי ההומוסקסואליות אינו סלחני.[101]
הקטכיזם, מדריך האמונה של הכנסייה הקתולית, הביע בשנת 2008 את התנגדותו לעונש פלילי נגד הומוסקסואליות.[102][103] הוא מביע את דרישת הכנסייה הקתולית מאלו הנמשכים לבני מינם או לבני המין הנגדי לנהוג בצניעות, שכן הכנסייה מלמדת שיש לתת ביטוי למיניות בתוך נישואים, הכוללים מין הנעשה באופן צנוע, למטרות קבועות, הטרוסקסואליות ומונוגמיות של הבאת ילדים". הוותיקן מבחין בין "נטיות הומוסקסואליות עמוקות" ו"ביטוי של בעיה חולפת" ביחד להסמכת כמרים.[104]
עם מינויו של האפיפיור פרנציסקוס ב-2013 הוא הנהיג שינוי בולט במדיניות הכנסייה כלפי להט"בים.[105] באחת מההתבטאויות היוצאות-דופן ביותר שהשמיע אי פעם בכיר בכנסייה הקתולית, האפיפיור פרנציסקוס אמר,[106]
"אם אדם הוא הומו ומחפש את האל, מי אני שאשפוט אותו?"
וכן כי
"אסור לדחוק אותם לשולי החברה, אלא יש לשאוף לקבל אותם כחלק בסיסי מהחברה"
כמו כן הדיח פרנציסקוס מתפקידו בישוף, שנהג להתבטא נגד נישואים חד-מיניים ולהתנגד בחריפות להפלות,[107] ואף קבע כי "הכנסייה אובססיבית כלפי הומואים".[108]
מאז שנות התשעים, הכנסייה האנגליקנית התמודדה עם חילוקי הדעות ביחס להומוסקסואליות. ב-1998 ועידת למבת' (Lambeth) ה-13 של הבישופים האנגליקנים העבירה החלטה לפיה מעשים הומוסקסואלים "מנוגדים לכתבי הקודש". ב-2002, הבישופות של ניו וסטמינסטר, השייכת לכנסייה האנגליקנית של קנדה, התירה קידוש של איחודים חד-מיניים. ב־2003, שני הומואים גלויים באנגליה ובארצות הברית הפכו למועמדים לבישופות. בכנסייה האנגלית, ג'פרי ג'ון (Jeffrey John) נכנע לבסוף ללחץ להסיר את שמו ממועמדות לבישופות רידינג (Reading). בכנסייה האפיסקופלית של ארצות הברית, ג'ין רובינסון (Gene Robinson) נבחר לבישוף של ניו המפשייר, ובכך הפך לבישוף ההומוסקסואל הגלוי הראשון בכנסייה האנגליקנית. מינוי זה היה שנוי מאוד במחלוקת והביא להחרמת ועידת למבת' לשנת 2008 על ידי כמה מאות בישופים. כחלופה לוועידת למבת', רבים מבישופים אלו נכחו בוועידת העתיד האנגליקנית העולמית שהתקיימה בירושלים.
פרובינציות אנגליקניות רבות, בעיקר מדרום כדור הארץ, אשר מייצגות כמעט מחצית מ-80 מיליון האנגליקנים ברחבי העולם, הגיבו לוויכוחים תאולוגים אלו על ידי שחרור הצהרה כי הם נכנסים למצב של איחוד כנסיות מעורער עם עמיתיהם האנגליקנים במערב. קבוצות מיעוט בפרובינציות המערביות הביעו את ההתנגדות שלהם למה שהם תופסים כפעולות המנוגדות לכתבי הקדוש בהם נקטו כנסיות אנגליה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית. מאז 2000, חלק מהפרובינציות הדרומיות השמרניות מינו בישופים מיסיונרים לארצות הברית ולקנדה כדי שיורו את הדרך לאנגליקנים המנוכרים לאמונתם. תהליך זה, הידוע בשם "ההיערכות האנגליקנית המחודשת" (The Anglican Realignment) נחשב על ידי הכנסייה האפיסקופלית של ארצות הברית ושל קנדה כהתערבות בלתי לגיטימית בטריטוריות שלהם. אולם אנגליקנים שמרנים טענו שהתערבויות אלו נחוצות בגלל הכישלון של כנסיות אלו לתמוך בתפיסה האורתודוקסית ביחס למיניות אנושית.[109]
דזמונד טוטו, הארכיבישוף האנגליקני של קייפטאון וחתן פרס נובל, תיאר הומופוביה,[110][111]
"כפשע נגד האנושות" ודבר "לא צודק בדיוק כמו האפרטהייד... נלחמנו נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, ותמכו בנו אנשים מכל העולם, מפני שאנשים שחורים הואשמו וסבלו במשהו שהם לא יכלו לעשות לגביו דבר; העור שלהם. זה אותו הדבר עם נטייה מינית. זהו דבר נתון...אנו מתייחסים אליהם [הומואים ולסביות] כאל אנשים מנודים ודוחפים אותם מחוץ לקהילות שלנו. אנו גורמים להם לפקפק בכך שגם הם ילדיו של אלוהים, וזהו דבר הכי קרוב לכפירה. אנו מאשימים אותם במה שהם"
הכנסייה האורתודוקסית מחזיקה בדעה כי מיניות היא חלק מהעולם מושחת מבחינה מוסרית. בתאולוגיה האורתודוקסית הן נזירות והן נישואים הם דרכים לישועה. רווקות היא הדרך האידיאלית, והיא באה לידי ביטוי בנזירות, בעוד דרך הנישואים זוכה לברכה רק כאשר היה מגיעה מתוך אהבת אמת. כך לדוגמה בטקס הנישואים האורתודוקסי נאמר: "אדם אוהב את אשתו כפי שישו אוהב את הכנסייה שלו". ניתן לפרש הקשר זה על ידי מי שאינו אורתודוקסי כחל גם על הומוסקסואליות, אך הרוב המוחץ של האורתודוקסים רואים בהומוסקסואליות מחוץ למה שמותר לפי הגדרה זאת. באופן מסורתי, הכנסייה אימצה השקפה שלא נוטה לדבקות נוקשה בחוק בכל הנוגע לחטא, כאשר הומוסקסואליות נחשבת כחטא. אף על פי שחלק מחברי הכנסייה האורתודוקסית שימשו בתפקיד פעיל בעידוד סטריאוטיפים חברתיים שליליים כנגד אינדיבידואלים הומוסקסואלים שלא עושים תשובה, הם לא מייצגים כהלכה את העמדה של הכנסייה האורתודוקסית. לפי עמדה זו, אין לקדם שיפוט של אנשים, אלא שיפוט של מעשים. אולם חלק מהחברים הבולטים בכמורה האורתודוקסית יצאו בהצהרות המגנות הומוסקסואליות.
כל הרשויות האורתודוקסיות, כמו הכנסייה האורתודוקסית של אמריקה, קיבלו על עצמם גישה המקדם בברכה אנשים "עם תחושות ורגשות הומוסקסואלים", בעוד הם מעודדים אותם לעבוד לקראת "התגברות על האפקטים המזיקים בחיים שלהם". כמו כן הם לא מתירים לאנשים המצדיקים פעילות הומוסקסואלית לקחת חלק בסקרמנטים.[67]
האספה של הבישופים האורתודוקסים הקנונים של צפון ומרכז אמריקה, הגוף הייצוגי הגבוה ביותר של האורתודוקסים באמריקה, אישר מחדש את ההצהרה בספטמבר 2013 לפיה,[112]
"ההוראה הנוצרית האורתודוקסית על נישואים ומיניות, שלה בסיס איתן בכתבי הקודש, מסורת של אלפיים שנה ודעת החוק הקנוני, סוברת כי סקרמנט הנישואים כולל רק את האיחוד של גבר ואישה, וכי נישואים אותנטים משקפים את האיחוד הקדוש הקיים בין ישו וכלתו, הכנסייה". התנהגות לפי משיכה מינית מחוץ לסקרמנט הנישואים, בין אם מדובר במשיכה הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית, מרחיקה אותנו מהאל"
עוד נטען כי
"האסיפה מזכירה כי 'יש להתייחס אנשים עם נטייה הומוסקסואלית באותה מידה של רחמים ואהבה כפי שישו המשיח אדוננו מרעיף על האנושות כולה".
.jpg)
_(Jeffrey_John_cropped).jpg)
ג'ורג' ברנה (George Barna), נוצרי שמרן, סופר וחוקר, ערך סקר בארצות הברית ב-2009 ומצא כי יש יותר להט"בים המשתייכים לקהילה נוצרית הם רבים בהרבה ממה שהניחו קודם לכן. הוא אפיין חלק מהמסקנות המובילות שלו הנובעות מהנתונים שאסף כך,[116]:
"אנשים המציירים בוגרים להט"בים כחסרי אלוהים, הדוניסטים וכופרים, לא מודעים לעובדות. רוב משמעותי של להט"בים מתייחסים אל האמונה שלהם כהיבט המרכזי של חייהם, מתייחסים לעצמם כאל נוצרים וטוענים כי יש להם התחייבות פעילה, אישית ובעלת משמעות עם ישו בחיי היום יום שלהם. הנתונים מצביעים כי מיליונים של להט"בים מעוניינים באמונה אך לא בכנסייה המקומית. לא נראה כי הם מתרכזים בכלים המסורתיים ובמסורות המהווים את אזור הנוחות עבור רוב הנוצרים ההולכים לכנסיות. ללהט"בים בוגרים יש דרך אחרת לפרש את כתבי הקודש ומספר עניינים תיאולוגים מרכזיים, כמו הפרספקטיבה על אלוהים. הומוסקסואלים מעריכים את האמונה שלהם, אך לא שמים אותה בעדיפות ראשונה, והם נוטים לתפוס את האמונה כאינדיבידואלית ופרטית, לא קהילתית".
מחקר של 20 תכונות הקשורות לאמונה חשף הבדלים משמעותיים בין אוכלוסיות הטרוסקסואליות והומוסקסואליות בארצות הברית, כאשר עלה כי המגיבים ההומוסקסואלים גרסו כי פחות סביר שהיו נולדים נוצרים מאשר המגיבים ההטרוסקסואלים (27% לעומת 47%), ומידת המחויבות לאמונה ולמשפחות גם הייתה שונה. ניגודים שונים הובחנו גם ביחס לעמדות "הליברליות" מול "השמרניות", כמו גם ההבנה של האלוהים, עם 43% מהמשתתפים שהצהירו כי הם מחזיקים בהבנה "אורתודוקסית-תנ"כית" ביחס לאל, בניגוד ל-71% מהמשתתפים ההטרוסקסואלים. עולה אפוא כי ללהט"בים דרך שונה לפרש את כתבי הקודש.[117]
קנדיס צ'ליו-הודג' (Candace Chellew-Hodge), המייסדת הלסבית הנוצרייה של המגזין המקוון "ווסואבר" (Whoseoever), הגיבה על ממצאים אלו,[118]:
צ'ליו-הודג' טוענת כי ברנה ניסח את המחקר שלו עם אירוניה מוגזמת וסקפטיות, והוא נכשל לקחת בחשבון את הסיבות לנתונים שלא תמכו ב"הנחה יסוד הקדומה" שלו. היא טוענת כי הסיבה לכך שמספר מצומצם של הומוסקסואלים נוכחים בכנסייה היא שיש מספר מאוד מצומצם של כנסיות שיקבלו אותם. באופן דומה, הומואים ולסביות לא רואים בכתבי הקודש כאמת חד משמעית, כיוון שהם נאלצים לקרוא אותם יותר בזהירות ועם פחות תמימות, מה שמביא אותם להבחין בסתירות הרבות שבהם.[118]
ארגונים עבור נוצרים הומוסקסואלים מתקיימים בטווח רחב של אמונות ומסורות. ב"רשת הנוצרית ההומוסקסואלית העל-זרמית" (The interdenominational Gay Christian Network) יש מספר חברים המקבלים מערכות יחסים חד מיניות (מכונים צד A על ידי הרשת) בעוד שיש כאלו שלקחו על עצמם נזירות (מכונים צד B). לפי המייסד ג'סטין לי (Justin Lee),[119]:
"אנחנו רק מנסים לאגד כמה שיותר אנשים החווים משיכה לאותו המין, אולם הם מקבלים כי ישו אוהב אותם, והם אומרים: 'אוקיי, אתם מקובלים כן, בואו נתפלל ביחד וננסה להבין לאן אלוהים רוצה שניקח את זה".
חלק מהארגונים מספקים מענה להומוסקסואלים נוצרים שלא רוצים לקיים יחסי מין חד מיניים או משיכה הומוסקסואלית. המטרות של ארגונים אלו משתנות. חלק מהקבוצות הנוצריות מתמקדות רק בהימנעות ממין הומוסקסואלי, כמו ארגון "אומץ הבינלאומי" (Courage International) המיועד לקתולים,[120] ארגון "ירוק עד הבינלאומי" (Evergreen International) המיועד למורמונים,[121] "אחד אחד" (OneByOne) המיועד לפרסביטריאנים וארגון "הכוכב הצפוני" (North Star).[122][120] קבוצות אחרות מנסות בנוסף לעודד הפחתה או מיגור של המשיכות ההומוסקסואליות של החברים בהם. ארגונים דתיים שכאלו הם ארגון "אקסודוס הבינלאומי" (Exodus International), שחבר ב-1976 למספר ארגונים, ובניהם הארגון הנוצרי "אהבה בפעולה" (Love in Action), ארגון "ההומואים לשעבר" הראשון שנוסד ב-1973. "אקסודוס", שהיה ארגון "ההומואים לשעבר" הגדול ביותר, נסגר ביוני 2013 על פי החלטת המועצה שלו, והוא אף פרסם התנצלות על פעילויותיו שגרמו לנזק תוך שהוא מודה כי טיפולי המרה לא יכול לשנות נטייה מינית. ארגון נוסף הוא "האהבה ניצחה" (Love Won Out) שנסגר אף הוא באותה השנה. ארגונים אלו מכונים "ארגונים של הומואים לשעבר", אם כי רבים כבר לא עשוים שימוש במונח. אלן צ'יימברס (Alan Chambers), נשיאה של אקסודוס, גרס כי השימוש השגוי במושג מניח כי ניתן לבצע שינוי מוחלט בנטייה המינית.[123] עם זאת, הארגון "קבוצות הורים וחברים של הומואים לשעבר והומואים" (Parents and Friends of Ex-Gays and Gays) ממשיך לעשות שימוש במונח זה.[124]
השחקן והסופר הנוצרי ההומוסקסואלי, פטרסון טוסקנו (Peterson Toscano), הקים ארגון בשם "מעבר להומו לשעבר" (Beyond Ex-Gay), התומך באנשים המרגישים שהם נפגעו מארגונים שכאלו.[125] פטרסון גורס כי ארגונים המקדמים שינוי של הנטייה המינית הם "אחיזת עיניים".[126]
בארצות הברית קיימים ארגונים התומכים או מקדמים הסברה עבור נוצרים להט"בים ומערכת היחסים החד מינית. כך לדוגמה הארגון "אינגריטי ארצות הברית" (IntegrityUSA) מייצג את האינטרסים של ההומואים והלסביות הנוצרים בכנסייה האפיסקופלית,[127] בעוד "המתודיסטים המאוחדים" (United Methodists) מפעילים רשת של כמרים מפייסים ולנוצרים האוונגליסטים יש את "האוונגליטסים המודאגים" (Evangelicals Concerned).[128][129]
באירופה, לנוצרים האוונגליסטים ההומואים והלסביות יש את הפורום האירופאי. הכנסייה המכילה (Inclusive Church) פועלת מתוך איחוד הכנסיות האנגליקניות בשורה של נושאי אפליה, כולל אלו של כמרים להט"בים ומאמינים בתוך הכנסייה. מנהיג נוצרי הומוסקסואלי מודרני בשם ג'סטין קנון (Justin R. Cannon) מקדם את מה שהוא קורא "אורתודוקסיה מכילה" ברוח זהה. הוא מסביר באתר שלו:
"אורתודוקסיה מכילה היא האמונה שהכנסייה חייבת לכלול גם אינדיבידואלים להט"בים מבלי להקריב את הבשורה וההוראות הקתוליות של האמונה הנוצרית"
לקנון גישה מיוחדת ככומר, די שונה מזו של נוצרים ליברלים מודרניים, אך כזאת שעדיין תומכת ביחסים הומוסקסואלים. הוא תומך בהשראה האלוהית של כתבי הקודש, הסמכות של המסורת ואומר
"שיש מקום לחיים מלאים וכהונת כמרים עבור נוצרים להט"בים, בין אם מדובר במי שבוחר ברווקות לכל החיים או במערכת יחסים זוגית"
אחת מהכנסיות הראשונות שנוסדו עבור הומואים הייתה הכנסייה הקתולית הליברלית בסידני שבאוסטרליה ב-1916. ב-1946 הארכיבישוף ג'ורג' הייד (George Hyde) מחבר הכנסיות הקתוליות האוכריסטיות (Eucharistic Catholic Communion) (זרם קטן שפרש מהכנסייה הקתולית) ערך מיסה לגברים הומוסקסואלים באטלנטה. ב-1956 הכנסייה של אחווה אחת (ONE Brotherhood) נוסדה בלוס אנג'לס על ידי פעיל זכויות הומוסקסואל. ב-1962 כומר קהילה החל לשמש ככומר עבור אנשים הומוסקסואלים גלויים בניו יורק. הזרם הנוצרי הייעודי הראשון עבור להט"ב הוא הכנסייה המטרופוליטנית שנוסדה ב-1968.
הקבוצה הוותיקה ביותר עבור הומואים ולסביות בבריטניה שנוסדה ב-1976 היא "התנועה העל-זרמית עבור הומואים ולסביות נוצריים" (non-denominational Lesbian and Gay Christian Movement).[130] בתוך כנסייה זו הוקמה באופן ייעודי "הידידות האוונגליסטית להומואים ולסביות נוצריים" (Evangelical Fellowship for Lesbian and Gay Christians) שמטרתה לסייע לספק את הצרכים של אוונגליסטים הומואים ולסביות.[131] הארגון "משנים גישה" (Changing Attitude) עובד באופן ספציפי בתוך כנסיית אנגליה במטרה לקבל באופן מלא של להט"בים. לארגון גם תחום פעילות בינלאומי שבמסגרתו הוא פועל לקבלה של להט"בים בתוך איחוד הכנסיות האנגליקני מחוץ לבריטניה, כמו "אנגליקנים גאים בניגריה" (Gay Anglicans in Nigeria), שנוסד על ידי פעיל זכויות הלהט"ב הניגרי, דייוויס מק-איאללה (Davis Mac-Iyalla).[132]
אקטיביזם להט"בי בתוך הכנסיות האורתודוקסיות פחות נפוץ מאשר בקתוליות ובזרמים הפרוטסטנטים. ב-1980 קבוצת אקסיוס (Axios) נוסדה בלוס אנג'לס כדי לתמוך במיעוטים מיניים בכנסייה האורתודוקסית, ומאז ייסדה מספר סניפים נוספים בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה.
הסוציולוג ריצ'רד פיט (Richard N. Pitt) טוען כי ארגונים אלו נגישים לחברים להט"בים רק בזרמים הליברלים, בניגוד למתרחש בזרמים השמרנים. הביקורת שלו על הספרות של נוצרים הומוסקסואלים גורסת כי ארגונים אלו מייצגים לא רק את האינטרסים של הנוצרים המבקרים בכנסיות שלהם, אלא גם מעניקות לחברים אלו תשובות שימושיות לרטוריקה הומופובית. המחקר שלו מראה כי נוצרים להט"בים שנשארים בכנסיות הומופוביות "הורגות את השליח" על ידי כך שהם תוקפים את הידע של הכומר על הומוסקסואליות, וקוראים להתמקד במוסריות אישית, במחילה ולא בחטא וכן חושפים את מניעים להטפה נגד הומוסקסואליות.[133] באוגוסט 2017, איגוד הלהט"ב "מאוחדים וחזקים" בסנט לוסיה בירך על דעותיהם של גורמים בכנסייה הקתולית במדינה הסבורים כי אין להפלות להט"בים. מצעד הגאווה הראשון בסנט לוסיה נקבע בין התאריכים 23–26 באוגוסט 2019, עם הנושא "להתמיד בגאווה". אשר כלל פעילויות ציבוריות בהן פאנל בנושא ויריד יום המשפחה והבריאות, שכלול שיחות בריאות. והקרנות, נאומי ברכה, הופעות ומתנות.[134] ארגון הדת הנוצרי אסיפות חג השבועות של הודו המערבית (PAWI) הביע את התנגדותו לאירוע הגאווה, אולם, הארכיבישוף הרומאי הקתולי רוברט ריבאס מארכידוכוס קסטריז בסנט לוסיה אמר כי הכנסייה שלו לא מתנגדת לקיום אירועי גאווה.[135][136]
בסוף 2017 הביע האב ווזקן מובסיאנסיאן מהכנסייה האפוסטולית הארמנית, חבר בכיר בכמורה, את תמיכתו האישית בנישואים חד מיניים והפך לאחד התומכים הבולטים המוכרים בנישואים חד מיניים בארמניה. בראיון שנערך עם ארגון הלהט"ב "Equality Armenia" אשר מטרתו "להשיג שוויון בנישואים באמרניה", השווה מובסיאנסיאן את הרדיפה ההיסטורית של ארמנים בידי טורקיה לרדיפה שעומדת כיום בפני אנשי להט"ב בעולם ובארמניה בפרט באומרו, "נרדפנו מפני שלא התקבלנו, כי היינו שונים. כנוצרי ארמני, איך אני יכול לעצום עיניים למה שקורה בעולם? וזה לא רק בארמניה, החוסר סובלנות הזו היא בכל העולם".
_02.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_(5846592150).jpg)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
